קרדיט: ג'ן ב 'פיטרסאמי ואני החזקנו ידיים כשחצינו יחד את מגרש החניה של הספרייה, כפות ידינו מיוזעות בחום הקיץ באטלנטה. טבעת הנישואין שלה ריסקה את אצבעותי הזרתיות והוורודה כשהלכנו. ביד השנייה שלי, תפסתי רשימת קריאת קיץ לכיתה ד '.
ברגע שהייתה בפנים אמא שלי שיטטה את הרשימה המקומטת על שולחן הדלפק, והעבירה את אצבעה ברשימת הספרים. "אה, 'הגן הסודי'," אמרה. "תאהב את הסיפור הזה." שלפנו את הספר המכוסה בירוק מהמדף, ואני עדיין זוכר את אותו ריח מעופש: זה היה ניחוח החופש.
הייתי בת תשע וכל תנועה של אמי דיברה את שפת הנוחות. הריח הנשגב של קרם שלה, הצחקוק הזיהומי שלה, הדרך בה תלתה שערות רופפות מאחורי אוזני: אלה היו העוגנים שקשרו אותי לאדמה.
והיא צדקה, אהבתי את הספר הזה. נשארתי לפני השינה וטרפתי את זה בלגימה אחת לאור הלילה. הצרצרים צייצו בקול רם באוויר של יולי ההולך ומתרומם כשאני קורא, והדפים תופסים בכל סיבוב על השמיכה הפרחונית שלי. אמי, אבי ואחי הבכור ישנים במסדרון, החזה שלהם עולה ויורד למלוא נשימתם.
כמה שבועות אחר כך, אימי ואני החזרנו את הספר הזה יחד. "קפוץ החוצה ותקע אותו בחריץ," היא קראה מהעגלה תחנת העץ שלה עם חלונות העץ - סטנדרט שהות-בבית-אמא סטנדרטית בשנת 1985 - כשהגענו אל שפת המדרכה. שוונק, במורד האשפה זה הלך. אהבתי את הצליל.
אך ארבעה חודשים לאחר מכן, הטרגדיה התרחשה.
רטוב, רטוב, הכל נוטף רטוב. מאות אנשים התאספו לקבור את אמי, כאשר טיפות הגשם נשפכו על המטריות המושטות והכתפיים הכפופות למטה. כל הקהילה שלנו הייתה המומה. איך זה יכל לקרות? השרה דיברה, ובהיתי בתנ"ך בידיה ותוהה "האם עשיתי משהו לא בסדר?" זו הייתה מפרצת מוחית. היא נפטרה לפתע בשנתה בגיל 43.
הרגשתי לא מעוגנת. ובמשך השנים הבאות, כאבתי לאמי, השתוקקתי לתחושת בית. כשהלכתי לבתים של חברים, ראיתי את האמהות שלהם מסתכלות בהן בעיניים שאמרו, "אני אמות למענך." קינאתי. יש משהו במבטה של האם שגורם לכל פחד להתמוסס.
"אין לך אמא!" אחיו הצעיר של חבר צעק עלי פעם, כאילו הייתי זקוק לתזכורת.
עם זאת, המשפחה שנותרה לי הייתה מקסימה והייתי אסירת תודה: אח גדול ומתוק ומצחיק, אב רגשני וחיבה. בהמשך, אמה חורגת ואח חורג אדיבה הצטרפו למעגל הפנימי שלנו.
זמן קצר לאחר שאמי נפטרה, משפחתנו החלה לבלות שבועיים בכל קיץ באי הסנאי, קהילה קטנה וקטנטנה מול חופי בות'ביי הארבור, מיין. לעתים קרובות היו ימים נטועים ערפל שאפשרו קריאה רבה. באחת הנסיעות הראשונות שלנו לשם, עליתי את גרם המדרגות האבן אל הספרייה הישנה עם העץ הרעוע. בחרתי ב"האריה, המכשפה והמלתחה "של לואיס.
שוב בבית השכירות שלנו, ערוצי הערפל התערפלו כאשר איבדתי את עצמי בעולם השובה-מכוסה המושלג של נרניה. בלילה נשארתי ערה מאוחר לסיים את פרקי הסיום, והרגשתי כאילו הייתי בגרסה האישית שלי של ארץ הפנטזיה כשטיפסתי למיטתי החורקת וגמרתי את ההרפתקה הגדולה.
בטיולים משפחתיים אחרים ישבתי עם הווקמן הצהוב בחיקי, אוזניות דולקות. מוחי טייל בחלל ובזמן, ואפילו לטריטוריה הלא ידועה של המימד החמישי, בסרט "A Wrinkle In Time" של מדלן לנגל.
תומס אלה הפכו לאבני המגע של חיי. מצאתי תשובות לשאלות המרתיעות ביותר - אלה שהייתי שואל את אמי - בספרות. לא משנה מה שהחיים זרקו עלי, היה ספר, אם לא מדף שלם מלא, שינחה אותי. לשיעורים בנושא אהבה, חברות ונישואין, פניתי ל"מעבר לבטיחות "של וואלאס שטגנר. להבנה רחבה יותר של אי צדק חברתי, כלכלי וגזעי, "זיתון" של דייב אגרס שימש כמדריך שלי. וכשקראתי את "פראי" של שריל סטרייד, תיאור מדויק של איך זה מרגיש לאבד אם, סוף סוף הרגשתי מובנת.
עכשיו אני גר במחוז מארין, צפונית לגשר שער הזהב, שם אני מגדל שני ילדים משלי. הספרייה הביתית שלנו היא המתנה שלי אליהם. על המדף שלנו יושב "המיתר הבלתי נראה" כדי להראות את הקשר שלנו עם כולם, גם עם אלה שמתו. כמה שורות מעל, "היד המתנשקת" מזכירה להם שאני מתגעגע אליהם בזמן הלימודים. ישנו ספר על סיפונים על עכבישים כדי ללמד את בני כי כן, תוך כדי אימה, עכבישים משרתים גם מטרה משמעותית בעולם.
קריאת ספרים תמיד נתנה לי נחמה, אבל גם התרגשות. כשאני זקוק למנה של הרפתקאות בעצמי, אני פונה להרוקי מורקמי. כשאני צולל בפנטזיה המוזרה והמרתקת של סיפורים כמו "כרוניקת הציפורים הרוח", המילים בעמוד עוטפות אותי בחום - כמו הרגשת השמש על עורך אחרי חודש ארוך של גשם משמים. אני מרגיש חם, בהיר ושלם. כמו מדריך אימהי, המסעות הספרותיים האלה מזכירים לי: אני רק גרגר נעורים ברשת ענקית מסתובבת של קיום. אני רחוק ממרכז היקום, אני רק אחד ממיליארדי היצורים במסלול האינסופי שלו. אני מרגיש את המרחב הגדול של החיים עצמם, אך יחד עם זאת, מחוברים ובטוחים. במילה אחת: בית.
אני סוחב איתי ספרים לכל מקום, כמו ילד עם שמיכת ביטחון. הם אוספים במכוניתי, ארנקי, בערימות על הרצפה שלצדי מיטתי, הרבה למגינת לב של בעלי המינימליסטי. לעולם אין טאבלט, אייפון או קינדל. הדפים לא מדברים אליי כך. זה הריח. זו חיבוק מוחץ עצמות מאמי, כמו נתח העוף המטוגן הדרומי או סנדל אוכמניות מימי נעוריי. כתוב "אתה מבוקש כאן, בדיוק כמו שאתה."
הבת שלי מלאו תשע בקיץ האחרון. קראתי לה מרינה, על שם אמי - יש לה את אותם שיער בלונדיני ועיניים חומות, קמטים באפה כשהיא מחייכת. גם היא קוראת סוערת. לקחתי אותה לספרייה הקטנה בעיירתנו הקטנה במחוז מרין, כל כך דומה לזה שנמצא על הסנאי. בדקנו יחד את "הגן הסודי". הרמתי את הספר, תקעתי את האף בין הדפים ושאפתי.
אבל מרינה אמרה לי שהיא לא יכולה להיכנס לסיפור. היא עדיין לא הייתה מוכנה לזה, אמרה. אז החזרנו אותו, שלא נקראו. שוונק.
אבל זה מחכה לה.
כמו להבות בוהקות שמתנפצות באח, או מבט יודע של אהבה אימהית, אני יודע שהסיפור ייקח אותה ביום אחד, יעטוף אותה בזרועות של עצה נבונה וקבלה מוחלטת. בכל פעם שהיא מוכנה, זה יהיה שם.
ג'קי אשטון הוא סופר עצמאי שבסיסו בסן פרנסיסקו. כרגע היא עובדת על ספרה הראשון.
