קרדיט: ג'ן בי. פיטרס עבור הונקראני לא אחת מאותן נשים שבאופן טבעי יכולה לפנות לעצמה זמן. אפילו לאורך השנים הארוכות שלפני ילדותי, לעיתים רחוקות הרשיתי לעצמי מספיק זמן להתכונן בבקרים. תמיד היו עבודות שצריך לסיים, או לעשות כלים, או א ניו יורק טיימס המאמר רק מתחנן לתשומת ליבי ובכך מבטיח שמצאתי את עצמי בעקביות חצי מטופח ומרופט לגמרי. האימהות, והטבע הכל-לאכול שלה, החריפו את הבעיה עד קיצוניות. הדרישות של בני, אחריה הולדת אחותו כעבור 18 חודשים, בשילוב עם עבודה, ניהול משק בית והתחברות עם בן זוגי, פירושו שנותר לי מעט מאוד אנרגיה להוציא על עצמי.
כשהייתי בהריון עם ילדתי הראשונה, הורים מנוסים אהבו לספר לי שברגע שהתינוק יגיע לעולם לא היה לי זמן אישי ללא הפרעה. הרגשתי שחברי קיבלו מידה מסוימת של שמחה מלספר לי את זה, כאילו הכניסו לי את הסיסמא הפרטית למועדון ההורות. כמובן, הנחתי שאהיה שונה, שבאמצעות נס כלשהו של הורות אלוהית, עדיין אוכל ליהנות משפע של זמן לבד ובו זמנית לגדל בן אנוש.
ברגע שהבן שלי הגיע, והתחלתי את המשימה היום יומית של טיפול ביצור קטן ותובעני מאין כמוהו, מהר מאוד למדתי שאני לא מתכוון להתמודד עם הסיכויים ולשמור על אורח חייו של אדם חסר ילדים. הייתי מאוכל לחלוטין מהרגלי האכלה ו (לא) השינה של בני, עד כדי כך שהרגלי הטיפוח האישיים שלי, יחד עם רמת הזוהמה בביתי, יכול מאוד היה להצדיק ביקור של מפקח הבריאות.
אם המראה החיצוני שלי מראה את הכאוס שבלידת שני תינוקות ברצף מהיר, גם הבית שלי, ובמיוחד חדר השינה שלי, עשה זאת. מה שהיה בעבר הנסיגה השלווה עבור שני אנשי מקצוע עסוקים, נטולי ילדים, נראו עכשיו כמו החלק "כמו שהוא" של התינוקות "R" לנו. ציוד לתינוקות עלה על כל משטח זמין, שטיח מוכתם קטן מדי ומרוקן מכוסה רק מחצית מהרצפה, וריהוט שאינו תואם - הדברים הטובים שהופנו זה מכבר לשני פעוטונים - יצרו אווירה עגומה. כשהדבר היחיד שמגורה בחדר השינה שלך הוא הדיכאון שלך, הגיע הזמן לעשות שינוי.
צירפתי חבר, שבמקרה גם מעצב פנים, כדי לעזור לי למקסם את המרחב שלי ואת התקציב המוגבל שלי, והיא הציעה לי להתחיל מחדש את חדר השינה שלי בתוספת שולחן איפור לעצמי. בהתחלה ביטלתי את הרעיון הזה. שולחן הלבשה? לאישה שאף פעם לא מצליחה לעשות פיפי לבד, קל וחומר להתאפר? אבל כשהתחלתי לדלג את כל הזבל שהצטבר בחדר השינה שלי בשלוש השנים האחרונות, שמתי לב שהכל שייך לילדי או לבן זוגי. מלבד מנה קטנה ועליה צבועה המילה "אשה", לא הייתה שום הוכחה לכך שקיימתי בחדר השינה שלי. הגיע הזמן שאפנה לעצמי קצת מרחב בנוף האימהות.
אז הזבל יצא ושולחן האיפור נכנס.
היום בו הרכבתי את שולחן האיפור והצטיידתי בו בכל הקוסמטיקה שלי, הייתה הפעם הראשונה שלקחתי כמעט יום שלם לעשות לעצמי משהו מאז שנולדו לי ילדים. המשימות הפשוטות של ניקוי מברשות האיפור והשלכת צלליות שפג תוקפן הרגישו מרגיזות עד כדי כך, כי אני עושה את זה רק בשביל עצמי. איש לא הכריח אותי, או חיכה שאגמור, או יפריע לי באמצע, ובאותן כמה שעות הרגשתי כאילו סוף סוף קיבלתי חתיכה קטנה מעצמי בחזרה. אחרי שהכל היה מסודר בצורה מסודרת פשוט ישבתי בכיסא כמה דקות והתענגתי מהיופי שיש לי מרחב אמיתי משלי. זה לא מפואר בשום אמצעי, אלא רק שולחן לבן פשוט עם ראש זכוכית ומגירה צרה, אבל זה מה שהוא סימל - שהיה מקום רק בשבילי בתוך עולם האמהות הכל-צורכת - ושאני סוף סוף לוקח צעד להכיר בזה.
בתחילה דאגתי שהחידוש שיש שולחן איפור יתבלה, וכי גם לאחר מספר שבועות הוא ייקבר תחת ערימות של דריטוס שלא שייך אפילו לי. עברה כמעט שנה וזה לא קרה. השולחן שמר על גאוות המקום בחדר השינה שלנו, ואף לקח מעין פן חלל קדוש לכל אחד ממשפחתנו. ילדיי, שלא ידועים בכך שהם משאירים דברים לבד, טרם טרחו להפחיד את כוסות הג'ולפ שלי מלאות מברשות איפור ושפתונים. בעלי הצליח עד כה למנוע את עצמו מלשפוך את פני יהירותי בקבלות מקומטות, ואפילו הרסנתי את עצמי להפוך אותו למאגר לערמת הכביסה הנקייה שלא נגמרת.
קיום שולחן איפור הפך אותי לסוג האישה שלוקחת את הזמן להרכיב את עצמה לפני היציאה מהבית. אני מתענג על כמה הדקות שאני מגיע לעצמי בכל בוקר - כנראה אפילו לא 10, אם אני מציאותי - להתאפר ולהעביר מברשת בשיער. לפעמים אני פשוט משתמש בזמן כדי לשתות את הקפה שלי בשלווה במסווה של "להתכונן", ואני לא מרגיש שום אשמה. יהיו לי הרבה הזדמנויות במשך היום לשים את עצמי אחרונות, אבל זה לא אומר שהמראה החיצוני שלי צריך לשקף את זה.
אנה ליין היא סופרת, עורכת ודוברת ציבורית. כיום היא גרה בלוס אנג'לס.
