קרדיט: ג'ן ב 'פיטרסבקיץ 2016 יצאתי לחופשה משפחתית בת שבועיים ליוון כדי לחקור את הכפרים בהם נולדו הורי ולראות את האתרים המקודשים שתמיד רצינו לבקר בהם. אבל אחר כך החלטתי להתנדב במשבר הפליטים שהותיר כמעט 60,000 איש שנתקעו במחנות ברחבי הארץ, נמלטים ממלחמה ידועה ברחבי העולם. בסופו של דבר נשארתי כמעט שישה חודשים.
לאחר שהייתי עד לחורבן בתקשורת, והדרך בה העם היווני לא הציע דבר מלבד נדיבות למהגרים הנכנסים למרות הצרות שלהם, ידעתי שלא אוכל לנסוע כל הדרך לשם בלי לעשות את חלקי. אחרי הכל, אני יווני, והייתי מופרדת מהסביבה הזו רק במסע הסירות הארוך שעברו הורי בשנות ה -60.
התנדבתי בריצונה, מחנה שנוצר באמצע שום מקום. זה שעה מאתונה, שולי עצים ושדות עפר. 600 האנשים שנעקרו במקום התגוררו באוהלים דולפים וצפופים ולעתים קרובות קיבלו מנות צבאיות נועזות לאוכל. חולדות, נחשים וחזירי בר היו שגרתיים, והיסודות לא היו נלאים.
לא יכולתי שלא להכיר מייד את מקומי ביניהם: הייתי האישה שהוריה היגרו לאוסטרליה ומעולם לא הייתי עד לשום דבר כזה. הבית שלי במלבורן, מרחק 10,000 מיילים משם, הרגיש כאילו הוא נמצא בעולם אחר. והמשקל של הידיעה שאני יכול לעזוב מתי שרציתי היה אשמה שמעולם לא ברחתי.
כאשר למדתי להכיר את האנשים שגרים בריצונה, הבנתי שההזכויות שפתאום הייתי מודע אליהן היו אותן הרבים שהכרתי לפני האנשים האלה. הם הקלו על עצבנותי וקיבלו את פני בשיחה שהרגישה אוניברסלית. דפדפתי בתמונות של בתיהם האבודים וילדיהם המחייכים. הקשבתי לסיפורי התאהבות, לימודים באוניברסיטה ועבודה במקצועות מתחום חשבונאות לנגרות. צחקתי על אנקדוטות על חברים פרועים ובני משפחה חטטניים.
אך באופן בלתי נמנע הסיפורים הובילו לעצב בכך שהכול נלקח. הם דיברו על אותם בתים שפונו ועל יקיריהם שמתפזרים בשבור. הם סיפרו על שנים של ריחוף מטורקיה ליוון, תמיד בין מחנות, בכדי לחופש. ההבדל היחיד בינינו היה מלחמה שלא בשליטתנו.
ימי התנדבות הפכו לשבועות. התיידדתי אט אט עם משפחות ומתנדבים אחרים, והקלתי בהרגלים שהפכו את המצב לא פחות למטריד, אך יותר לניהול. לא היה שום דבר נורמלי בסביבה הזו, שום דבר שגרם לה להרגיש כמו מקום קבוע. אך עם כל יום שעבר, האנשים שגרים במקום ניסו כמיטב יכולתם להביא דמיון כלשהו של חיזוי לכול.
ביום מסוים אחד במהלך ארוחת הצהריים, הרחתי ריח של בישול עוף מעל שריפות לבנים פתוחות. האוכל היה חלק מההפצה השבועית שהוקמה על ידי מתנדבים עצמאיים, הפיגוע מהאוכל של הצבא שגרם לעתים קרובות להתמודד עם הרעלת מזון במחנה. התקרבתי לאישה בשם בריוואן, ועשיתי את הדרך הרגילה שלי לאוהל שלה. כדי להגיע לשם עברתי על פני שלט מוכר על פיסת עץ התלויה מענף עץ שמשקיף על ים של אוהלים. היה כתוב, "הבית הוא איפה אמא שלך."
סיר ענק מלא עוף ומרק התנדנד מעל אש שהכריכה בין לבנים כשהגעתי. בתה הצעירה של בריוואן, פיליה, הגיחה מהאוהל וצווחה, "קאט!" ממהרים לקחת את ידי ומשתמשים בשני כדי להציג את העוף כאילו זה האירוע המרכזי במופע קסמים.
ראשו של בריוואן נשר החוצה מסביב לאוהל. "קאט!" היא צעקה, "שב!"
ישבתי על ספסל העץ לצד האש, ממש מול פתח האוהל שלהם. פיליה זחלה על ברכי ומיד התחילה לתקן את שיעריי, להתיר את הקוקו עם אצבעותיה הקטנות בנות הארבע ועיבדה מחדש את כל הקונספט למשהו יצירתי יותר. בריוואן קנה על ידי, דחף סכין גדולה, קרש חיתוך עץ וקערת בצל ושום על האדמה שמולי.
היא שאלה "תה?"
"לא תודה, בריוואן," עניתי דרך פיה שיער שפורש עכשיו על פני.
הדבר הבא שידעתי, מגש עם כוסות פלסטיק, סוכר וקומקום היה לידי. בעלה של בריוואן, עמוד, וילדם הבכור, נינה בת ה -10, סיבבו את הפינה.
בריוואן מזגה את התה והפכה את אפה כשאמרה, "אין סוכר לקט!" לאחר שביצעתי את הדרך בה אני לוקח את התה שלי לזכרון.
עמוד גלגל סיגריות מהטבק מהכיס בעזרת מכונה קטנה ומתגלגלת מפלסטיק. הוא היה עושה זאת לעיתים קרובות, ובאופן חרוץ יוצר מלאי של סיגריות מגולגלות מראש בדיוק רב. בריוואן התיישב לידו שלובות והתחיל לקצוץ את הבצלים.
"אפשר לעזור?" שאלתי, כשהמספרה הקטנה שעל ברכי סיימה את העיצוב שלה ולקחה לצבוט את לחיי.
בריוואן הושיט לי את הבצל והצביע על צדו של האוהל, שם הייתה מטבחון חיצוני מאולתר. הסרתי את פיליה מחיקי, לקחתי את הבצל ומצאתי אורז מתבשל על קערת גז. מזגתי את הבצלים כשבריוואן הופיעה לצידי. היא לחצה לי קוביות ציר עוף וריססה מים מבקבוק באורז. הוספתי את ציר העוף ובחנתי.
כשהאוכל היה מוכן, הצטרפו אלינו המפקחת שלי, חנה, ובריוון ושני בניהם הצעירים של עמוד. בריוואן הניחה שמיכה פרחונית וכולנו הצטופפנו סביב זה, ברכיים נוגעות, כשהיא פתחה שקית פיתות והשליכה חתיכות לכולנו. לאחר מכן השליך בריוואן לכל אחת כף והכריז "תאכל!"
מעולם לא אספנו את הכפיות שלנו, ובמקום זאת השתמשנו בלחם ובאצבעותינו בכדי לאסוף אוכל לפיות שלנו. כשסיימנו, בריוואן משכה את פיליה לחיקה, והילדה הזעירה ישבה מולה כשאמה חפנה את פניה בכפות ידיה.
"חביבי", שר בריוואן, "אני אוהב אותך, אני מתגעגע אליך, אני צריך אותך." פיליה צחקקה וחזרה על השיר לאמה.
כשהגיע הזמן שנחזור למשמרת שלנו, בריוואן הפציר בנו להישאר ולאכול יותר, אך התפטרה מעצמה שתתן לנו תה בכוסות פלסטיק לקחת איתנו. ואז היא עמדה איתי, החזיקה אותי סביב המותניים ונשקה לי אחת, פעמיים, שלוש, על לחיים מתחלפות.
"נתראה מחר" היא קרצה אלי.
כשנגמר היום, חנה ואני התמוטטנו במכוניתה ופנינו חזרה לדירות שלנו בעיירה הסמוכה. מרחוק יכולתי לראות את בריוואן בחלון המחסן בו חולקו מנות אוכל לתושבים, אוספים מים בבקבוקים ותפוחים. פיליה הייתה לצדה. וכשעברה המכונית היא הסתובבה ונפנפה.
קאט ג'ורג 'היא סופרת פרילנסרית העוסקת בימים אלה בתואר שני בדיני זכויות אדם.
שמות הפליטים שונו.
